בשנת 321 לספירה, הכריז הקיסר הרומאי קונסטנטינוס על יום מנוחה אך לכבוד יום השמש הנכבד (מכאן השם ראשון) ולא השבת המסורתית. הכנסייה האמינה שתחיית המתים התרחשה ביום ראשון והמועצה הראשונה בניקה של 325 קבעה כי חג הפסחא ייפול ביום ראשון הראשון לאחר הירח המלא הראשון לאחר השוויון השנתי. כך אנו רואים שיום ההערצה הראשון, משבת בערב ועד יום ראשון בבוקר, כיבד את יום תחייתו של ישו ונחגג בקשר לשאר היום השביעי של שבת.
עדות שונות חוגגות את שבת קודש מחוץ לכנסייה. כמה וידויים חוגגים את התענית בשבת הקדושה, היום האחרון של הצום, וחוגגים את סוף הצום ביום חמישי שלפני חג הפסחא. אם נוצרי הולך לכנסייה במהלך השבוע, יום ראשון הוא יום המנוחה שלהם.
באורתודוקסיה המזרחית
היום המכונה יום ראשון הקדוש או הגדול נקרא השבת הגדולה כי ישו נח בקבר באותו יום. במסורת המערבית הוא נקרא שבת קודש בכנסייה המורבית שם היא נקראת השבת הגדולה ובקהילה האנגליקנית שבה היא נקראת חג הפסחא בספר התפילה המשותפת.
היכל רואה את השבת במקדש כזמן של קדושה הנשענת על השבוע הקרוב. הבית מנוקה לפני הגעת האורחים המיוחדים, המשפחה מתרחצת בשישי ושבת ומתלבשת במיטבה לארוחת השבת ולוקח זמן לבצע את העבודה לפני חגיגת השבת.
